<h1>או"ז הלכ' פסחים סימן רנ"ו, בשם ר"ש מפלייז"א</h1>
<h2>דף עה:</h2>
נפי ופטילי ויורה דאשתמושי בהו חמירא צריך לגעלינהו ולנחינהו בגו רבה זעירא. ולרבא ליעביד גדנפא ולירתחיה בנורא [לשון הפיוט]. כולם מיני כלים שמשתמשים בהם חמץ. לגעלינהו פי' הגעלה פליטה שפולט האיסור. ומשפט הגעלה היא בכלי שמחזיק ס' כנגד כלי הנגעל בתוכו שאל"כ המים נאסרים וחוזרים ואוסרים כלי הנגעל שא"א יכול לומר שכל זמן שהמים רותחים אינו פולט שא"כ איך הוא נגעל ועוד נראה לעינים שהשמנונית נכרת בקדירה קודם שתרתיח מפני פליטת השמן שבקדירה וכלי מדין הגדולים שלא מצאו כלים שמחזיקים ס' השהום עד שלא היו בני יומן דאז היו נותנים טעם לפגם ואע"ג דנטל"פ נמי אסור לכתחילה היינו להשתמש בכלי שאב"י אבל המים שקיבלו מתחילת בליעתן פגם זה ודאי היתר גמור ואפי' בכלי כשר מותר להגעיל ואפי' בפחות מס' וכ"ש בכלי אסור שאב"י אמנם בערב הפסח קודם ד' שעות אין לחוש שהכל היתר ואיכא כמה נותנים טעם החמץ בכלי והכלי במים והמים במתכת והוי כדגים שעלו בקערה שמותר לאכלם בכותח משום נ"ט בר נ"ט ואפילו נתבשלו בקערה של בשר התירו רבותי ואפי' למאן דאסר בנתבשלו היינו בנצלו אבל במים לא ואני ראיתי בבית א"מ שרבי' ברוך הורה ועשה מעשה להגעיל כלים ב"י בע"פ קודם ד' שעות. ולרבא ליעבד גדנפא [לשון הפיוט]. פי' לכלי גדול יעשה שפה לפיו מטיט כדי שילכו המים בכל הכלי והעולם נהגו לנענע במקל המים עד שהולכים על גדותי הכלי ולסלקם מתוך הרתיחה. ואח"כ שופכין מים צוננים על הכלי הנגעל ולא מפני תקנת הכלי שאלו נבלע ממים אסורין מים הצוננים לא היו מפליטים אלא משום דקיי"ל כרבנן דאמרי [זבחים צ"ז, ע"א] מריקה בחמין ושטיפ' בצונן ואמרי' פרק דם חטאת [שם] מידי דהוה אגעולי (מים) [עכו"ם] וה"ה דמדמינן געולי עכו"ם לקדשים. ויש שמחמירין לשפוך אותם מים שהגעילו בהם מפני שהם מטונפים מן הפליטות ורבים מקילים אחרי שמשליכים ממנה המים מרותחים נגעלה וכן מנהג רוב העולם וכן דעת רבי' שלמה ואם באתה להחמיר מפני הטינוף א"כ איך נגעלו הכלים האחרונים כשנגעלו בהם כלים הרבה. וקופיץ וכסוי קדירה וקערות של עץ וכוסות של עץ כולם בהגעלה מיהו כוסות של כסף אע"פ ששורין בהן פת ביין אין עיקר תשמישו במידי דמירתח וגם שכר אין רגילות לשתות בהן דהמגעילו יפה כחו. ואחר הגעלת הכלים אין צריכין טבילה ואין טבילה אלא בכלים הלקוחים מן העכו"ם ולא מפני איסור שהטבילה אינה מפקעת איסור ותדע שהכלים ישנים שליבנן האיסור נפקע ומפני שהם כחדשים צריכים טבילה [ובמכורין] הוא ולא בשאולין והמושכנים מספקא לן אי משכנתא כזיבנא ופסקו מקצת הגאונים להטביל בלא ברכה שהברכות אינן מעכבות וראיתי מורי רבי' ברוך שהורה ברבים שהכלי תלוי בדעת הישראל אם בדעתו שישארו חייב להטבילם וכ"כ בתשובת רבי' שלמה וי"ש יצא ידי שניהם ויטבילם עם כלי חדש ויברך על הודאי ויכלול אלו בברכה. ורחיים של פלפלין שגופו של עץ ובתוכם ברזל מתכות שלהם עיקר וצריכין טבילה ולא מיפטרי כמו כלי עץ וטוב להגעיל הכלי ברזל הישנים שמפתתין בתוכן פת לבן. ולא הצריכו טבילה אלא בכלים חדשים אבל כלים ישנים שהיו בלועים מאיסור והוגעלו חלילה מלהצריכם טבילה שהרי בתורה כשהזכיר הגעלה לא הזכיר טבילה אצלו וכן השיב ה"ר יוסף מקינון והביא עוד ראיה מירושלמי [ע"ז פ"ה, הלכ' ט"ו] שנותן שם טעם הטבילה מפני שיצאו מטומאת עכו"ם ובאו לקדושת ישראל. ואפי' בגיעול קדשים לא בעינן רק מריקה ושטיפה. וכלי זכוכית ככלי מתכות לענין שצריכין טבילה כדאיתא פרק בתרא דע"ז [ע"ה, ע"ב] ומכאן נ"ל להביא ראיה שאם נשתמש בהם איסור חם שדי להם בהגעלה ואף על גב דמסקינן פ"ק דשבת לעולם לכלי חרס דמו ה"מ לענין טומאה אבל לענין הגעלה יש ללמוד מכלי מתכות שאנו מדמים להם אותם לענין טבילה דטהרה מטהרה עדיפא ליה כדאמר פ"ק דקדושין [כ"ה, ע"א]. סכיני דאשתמש בהו חמירא לאפרוחין אי אפשר לעשותן חדשים הן משובחין, ואי לא מגעילן ברותחין. ובכלי ראשון הן מצוחצחין. ועץ פרור מגעילן ברותחין [לשון הפיוט]. פי' הסכיני שנשתמשו בהם חמץ בחמין ותרגום של בגדיך חמים וגו' הוא לבושך אפרוחין אם יכול לעשותן חדשים או כעין חדשים שהיה עושה רב אשי [פסחים ל', ע"ב] קתייהו בטינא ופרזלייהו בנורא זה טוב ואם לאו די להם בהגעלה ברותחין לפי שבלעו היתר כל השנה כולה, ולא דמו לשפודים ואסכלאות שצריכין ליבון לפי שבלועים מאיסור כדאמרי' פרק בתרא דע"ז [ע"ה, ע"ב]. והגעלתם בכ"ר שפעמים רבות תוחבים אותם בתוך הקדרה להוציא הבשר וכן הקערות שלנו. ועץ הפרור הוא הכף. וקודם הגעלתם צריכים לנקותם כדי שלא יהא הטיט מעכב מליכנס בהם המים כשהם רותחין והסכין משחיזו תחילה כדי להעביר מעליו הטיט והחלודה אבל כוסות הצריכים טבילה אין תשמישן אלא ע"י עירוי ותתאה גבר ואין האיסור הולך בהם רק כדי קליפה רב להם לערות מים רותחים עליהם דכבכ"פ וראיה מנעוה ארתחו [ע"ז ע"ד, ע"ב] והתם ע"י עירוי הוא. ענדו אגני וקציעי דקוניא ופחרא אע"ג דפליטי שפיר לאשתמושי בהו אסורא ואע"ג דרויחן ואיכא למימר דשליט בהו אוירא אפ"ה קיימא איסורא [לשון הפיוט]. ענדו כלומר עיינו או מלשון אענדנו עטרות ולפי שהיה צריך לע' תפס לשון זה פי' עשו ענידה לדין זה. אגני היא עריבה שקורין מיי"ט בלע"ז ורגילין ללוש בה ובלועה ביותר ואסורה להשתמש בה בפסח פן ישאר בה כזית במקום אחד או אפי' בפחות במקום שאין עשוי לחזק דמסיק תלמודא [פסחים מ"ה, ע"ב] דסמי קילתא מקמי חמירתא והלכך טוב לגורר היטב או לתתה לנכרי ולחזור ולקנותה לאחר הפסח והמקילים סומכים על הביטול. קציעי דקוניא מוזכר בכמה מקומות לשון קוניא ופי' רבי' שלמה פלומיר בלע"ז לשון אשכנז גלייז"א קרוי"ך [ו]פסק בתשובותיו דאע"ג שאין נותנין אלא מגבן צריכין טבילה והעם לא נהגו [כן] ופי' רבי' יעקב שהוא כלי חרס מצופה מבחוץ בזכוכית וזכוכית תחילת ברייתו מן החול ולפי שאין מבשלין אותו יפה ומעורב בו החול לפיכך מדייבי ופלטי כדאיתא פרק כל שעה בפסחים [ל', ע"ב] אבל כשהזכוכית לבדו אז מתבשל יפה ויוצא כל החול ומתבטל החול. על אשר כתבתי טוב לגררה היטב [או לתתה לנכרי] ולחזור ולקנותה אחר הפסח אמת כי העולם נוהגין כן ואעפ"כ צריך לדקדק בדבר כי כתוב (בתוספותיו) [בתוספתא] [דפסחים פרק ב'] ישראל ועכו"ם שהיו באים בספינה והיה חמץ ביד ישראל הרי זה מוכרו לעכו"ם או נותנו לו במתנה וחוזר ולוקחו ממנו לאחר הפסח ובלבד שלא יערים אלא יתננו לו מתנה גמורה או ימכרנו מכירה גמורה רשאי הישראל לומר לעכו"ם עד שאתה לוקח במנה קח במאתים שמא אצטרך ואקחם ממך אחר פסח.
וקערות מותרות כי שקיל מדודא עלייהו לאנחא [לשון הפיוט]. לפי דעתי הפייט תפס לשון ה"ג שכתבו דקערות שתשמישן בכלי שני כי שקיל מדודא ויהיב עלייהו שפיר דמי וכבר פרשתי שצריכין כלי ראשון לפי ששואבין בהן מן המחבות גדולות וגם מכסין בהם פעמי' רבות הקדירה ואין זה כדברי ה"ג ועוד ק"ל דסתם קערות הם של חרס כדאמר פ' כירה [מ"ד, ע"א] וכן בפ' כל שעה [כ"ז, ע"א] גבי זה וזה גורם קאמר קערות כוסות וצלוחיות אסורות ונ"ל דהכי פירושא כי שקיל מדורא ברי"ש דקיי"ל דאפי' קדרות אי הוי היסיקן מבפנים היו מותרות ומפני שהסיקן מבחוץ חיישינן אי עביד להו היסק מבפנים חייס עלייהו והקערות של חרס הן חלולות ורחבות והסיקן מבפנים כמו מבחוץ וליכא חייס' עלייהו וגבי בוכיא נמי פ' כל שעה [ל', ע"ב] אמרינן אי מלייה גומרי שפיר דמי וה"ה נמי לקערות וכ"ש הוא וזהו הפירוש כי שקיל מדורא האש ונותן על הקערות של חרס טוב.
ובורמי דגללי שריין בהדחה [לשון הפיוט]. הם כלי אבן גלל וסגי בהדח' ופליא' הוא להתירו בהדחה ונ"ל שהפייט תפס הדחה מפני החרוז שלו וגם בתוספתא דזבחים מצינו וכלי אבנים אין צריכין מריקה ושטיפה אלא מדיחן היינו מגעילן כמו קדשים קלים דאר"ש אין טעונין מריקה ושטיפה אלא מדיחן שנותן טעם מדקאמר שנותן טעם א"כ היינו הגעלה וממריקה ושטיפה דצונן ממעט להו דהיינו לאחר הגעלה וכך הפירוש גבי כלי האבנים ובתוספתא דע"ז פרק בתרא שונה מדיחן בחמין. והמדוכות של עכו"ם צריכין הגעלה לפי ששופכים שם לפעמים שמנונית נבילה עם השומן והפלפלין שהם חריפין. והעולם נהגו שלא להגעיל כלי שיש בו טלאי ולא שמעתי טעם ואולי הטעם מפני שבולע שם ואינו יכול לפלוט כ"א מעט מעט ואין כאן כבכ"פ שהבליעה היתה בכמה פעמים שנשתמשו בו איסור ובנחת יכול לבלוע אף במקום הטלאי אבל לפלוט ע"י הגעלה שאינה כ"א לשעה אחת יש לירא שמא לא יכנסו המים הרותחין היטב ולא יפלוט. צעי דמשהו בהו חמירא בשאר יומי כבית שאור שחמוצו קשה דמי, ואי אקראי אותביה ולא אישהי עמו לאשתמושי בהו שפיר דמי [לשון הפיוט]. זה לשון התלמוד כל הכלים שנשתמשו בהן חמץ בצונן משתמש בהן מצה חוץ מבית שאור וכן לשון ה"ג במנא דלא עביד להכי וכן כל דבר שמשתמשין בו דבר חזק כגון שומין או פלפלין אסור להשתמש בו מצה ומכאן כוונו בכמה מקומות להחמיר במדוכות בפסח אפילו בהגעלה ואין מיכן ראיה דדילמא הכי קאמר אסורין אם לא בהגעלה וכן פירש בערוך ור' יעקב לעת זקנתו אסרם ואעפ"כ התיר מדוכות העכו"ם בשאר ימות השנה בהגעלה ופליאה היא כי הפך נראה כי בחמץ אין משימין בו אלא מעט ואינו עולה לדבר גדול וה"ר יהודה בן ה"ר יום טוב פירש ההיא דהכא ללוש בהן מצה שכח החריף מחמץ העיסה וכן מצינו בשלהי כל שעה [מ', ע"ב] שהחרוסת מחמיץ העיסה אבל לא לשאר תשמישים וסגי בהגעלה וה"ר שמשון בר' יונה כתב בסדר שלו שהמדוכים אסורים וה"ר יעקב בר שמשון הגיה ופכין ונראים דברי המתירים ובפליי"שא בפני זקני עולם היו נוהגים היתר ובפני שלשה רבותי וגדולים רבים ובדרום היו כולם נוהגים היתר והמחמיר לקנו' חדש או לקלוף יפה כחו וכן אני נוהג במקום שאין חדש מצוי וכן שמעתי מרבינו יהודה אע"פ שהיה מקיל לאחרים.
